חייל פלוני ממשפחה חרדית גויס לצה"ל בזכות רצונו העז לתרום למדינה. אבל, בצירוף נסיבות מצער, התעלמו שני גורמים חשובים מחוסר התאמתו למערכת: המשפחה שלו, שהסתירה את מצבו השכלי, והצבא, שהגמיש את הכללים וגייס את החייל על אף שנמצא בלתי כשיר לשירות עוד בזמן תהליך המיון.
מפאת מצבו של החייל וחוסר התאמתו למערכת, נוצרו מצבים מורכבים ובעיתיים שלמערכת הצבאית לא היו את הכלים להתמודד איתם. החייל, שהיה בתפקוד שכלי שהתאפיין בהתנהגות של אזור גיל 4, התקשה בביצוע פקודות, בהבנת הנחיות ובתפיסת הסמכות של מפקדיו. כך, מצא את עצמו, מבלי יכולת להתגונן או ללמוד דבר להבא, בכלא צבאי סגור, וכרגע נלחמים על שחרורו בשל המצב המורכב.
אבל בעצם, יש כאן שאלות ותהיות גדולות בהרבה מאשר המקרה הספציפי הזה. שאלות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת, כמו מי ממיין אותנו למערכת הכה קפדנית הזו? כמה מחשבה מושקעת בתהליך? על מי מוטלת האחריות כאשר משהו מתפספס בדרך? ומה ניתן לעשות כדי שזה יקרה פחות?
כמה באמת אתם יודעים על הליך המיון הצבאי?
כמעט כולנו עברנו אותו, אך למעשה, אנחנו לא יודעים איך מתקבלת ההחלטה היכן לשבץ אותנו ואיפה. אנחנו מכירים את תחילת הסיפור, צו ראשון, מאבחנת פסיכוטכנית, ציון דפ"ר, יום המא"ה, מנילה וכיוצ"ב, אבל כמעט תמיד חווינו או שאנחנו מכירים באופן אישי סיפור על אנשים שהתגלגלו לתפקידים שלא ברור מדוע מישהו אי שם חשב שהם מתאימים להם. המשפט הידוע שאומרים למלשב"ים לפני הגיוס שהוא "התפקיד לא משנה, רק האנשים", רק ממחיש ומעצים את העובדה שאיננו יודעים דבר על המיון, הנסיבות שהביאו אותנו לתפקיד וכמה כשירים נהיה או לא נהיה לבצע אותו.
מי בודק מתחת לכיסאות לראות אם מישהו נפל שם?
אז אנחנו לא יודעים למה נבחרנו לתפקיד, אבל מה עושים איתנו כשאנחנו לא מתאימים?
בדרך כלל, יש אופציה לעבור לתפקיד כלשהו אחר. ברב המקרים כלולה במעבר הזה הורדת סטטוס מסוימת, כלומר המעבר הוא לתפקיד פחות 'נחשב', אך כמעט תמיד ישנה אופציה. אם כי, כשנכנסים למקומות יותר אפורים, שכוללים מצב נפשי מעורער או חוסר התאמה מאוד בסיסי כמו במקרה של החייל המתואר, האם יש מי ששומר עלינו? הקב"ן הצבאי, איתו ניתן לזמן פגישות להערכת מצב, לא תמיד משנה מהותית את המצב או מסוגל להעריך אותו בצורה נכונה. אז מה אפשר לעשות בעצם, כשהצרכים של הצבא מתנגשים עם הצרכים של האינדבדואל? בעיקר בנושאים כאלו, בהם זמן הוא מרכיב קריטי?
מה נעשה בפועל בכדי לצמצם מקרי קצה כמה שאפשר?
אפשר לייעל את כל החוויה הצבאית בלא מעט דרכים. ראשית, כדאי להתחיל בהליך המיון. מה שנוכל ללמוד מהמקרה של החייל המתואר בתחילת המאמר הוא שלא מספיק להסתמך על ההערכה שקיבל המלש"ב עד כה. יכולים להיות הרבה מניעים לחוסר אבחון, ביניהם כלכליים, רגשיים וערכיים, ולכן אבחון מטעם הצבא יוכל לעזור מאוד בצמצום מקרים שבהם חיילים בעלי קשיים תפקודיים עוברים ככשירים לשירות רגיל.
דבר נוסף שניתן לעשות, הוא למצוא דרכים לשלב גם אנשים עם צרכים מיוחדים כאלה ואחרים במערכת הצבאית. בשביל אוכלוסיות מיוחדות, יתכן וניתן יהיה להגמיש מעט את כללי המערכת (למשל זמני יציאה שונים, פיקוח צמוד יותר, הבנת המוגבלות באופן שלא מתפרש כחוצפה וזלזול מערכתי.. וכו'). פעמים רבות לאנשים בעלי מוגבלות ישנם כישרונות מיוחדים שלא מוצאים בהרבה מקומות, ולכן, עשוי להשתלם לשני הצדדים לגייס אותם בתנאים מקלים. רצוי גם לתדרך את המפקדים והצוות למתן הוראות בצורה מותאמת, הכרה ביכולות והקשיים המאפיינים את אותו אדם ודרכי תקשורת בריאים ומיטיבים איתו.
עוד דבר שחשוב וכדאי לעשות, הוא להתייחס לדיווחים לא שגרתיים מכל הגורמים. בין אם מהחייל עצמו, המדווח על קושי, ובין אם מהמפקדים, המדווחים על אירועים לא שגרתיים של חייל כלשהו. יתכן ואפשר יהיה לשנות משהו או להתאים את אחד הצדדים קצת יותר לכיוון השני, בכדי לא להגיע למצבים נפשיים קשים ועל אחת כמה וכמה למצב של חייל בעל מוגבלות שכלית ששוהה בעל כורחו בכלא צבאי.
לסיום, ניתן להגיד כי לרוב המתגייסים או העומדים בפני גיוס ישנה תחושת שליחות ורצון עז לתרומה למדינה. הרבה פעמים, תחושות אלו, על אף היותן הרואיות ואציליות, עשויות להביא למחיקת העצמי והתעלמות ממצבים שיכולים להביא לפגיעה גם במערכת וגם באדם העומד לפני שירותו הצבאי. בכדי להימנע ממקרים שוברי לב של חוסר התאמה, כמו במקרה העצוב של החייל חסר ההגנה והתמיכה ששוהה בבית כלא צבאי רק בשל רצונו הבלתי מתפשר לתרום ולהגן על המדינה שלו, ראוי לחשוב על שינויים ושיפורים במערכת שיסייעו בשמירה על בריאותם הנפשית והגופנית של החיילים המתגייסים אליה. בעזרת מציאת עמק השווה, תשתפר איכותם הן של הצבא, והן של המתגייסים בעלי הקושי.
